איך Core נולד: אגדות הטעמים שלנו

חשבתם פעם כיצד נולדו טעמי ה-Cores של בן & ג’ריס?

טוב ששאלתם! הנה כמה סיפורים 100% בדיוניים כיצד נולדו גלידות Core בטעמים עוגת גבינה ועוגיות, בום צ’וקולטה ובראוני באטר.

***

עוגת גבינה ועוגיות

חוויה מחשמלת של עוגת גבינה

זה קרה בלילה אפל וסוער, אז התכנסו כמה גורו טעמים לארוחת קינוחים מושחתת במיוחד. אם מעולם לא השתתפתם בארוחה כזו, הפסדתם! זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם בחיים. רק שתדעו.

נחזור לסיפורנו. מישהו הביא עוגת גבינה, מישהו אחר אפה עוגיות שוקולד וכמה הביאו גלידת שוקולד.

הרעמים הרעידו את הבית והאורות כבו ונדלקו בעצבנות. כל הקינוחים הונחו על הדלפק במטבח. פתאום הייתה הפסקת חשמל, אז הדלקנו כמה נרות ונראה שעוגת הגבינה התנדנדה לאור הנרות.

הגשם דפק בעוצמה על החלונות, והעולם החיצון הואר מדי פעם כמו באור יום.

התחלנו להתרגל לקולות הסערה והעברנו את הזמן בכיף בשיחות על קינוחים, עד שלפתע רעם הרעיד את הבית עד היסוד, ואחריו הגיע ברק שהעיף אותנו לאחור על הרצפה.

כשקמנו, הסתכלנו המומים על הדלפק, שהיה אפוף עשן. שמענו קולות תסיסה ושריקה, וכשהסתובבנו שמענו קול מוזר, כאילו האוויר רווי חשמל סטטי.

וזה עוד לא הכול! גילינו שהאנרגיה של הפיצוץ שינתה את הקינוחים ושילבה בין כל הטעמים המעולים, ולפנינו ניצב במלוא תפארתו פיינט עוגת גבינה ועוגיות, עם ליבה של עוגת גבינה!

עצרנו את נשימתנו, לאחר מכן הסתכלנו זה על זה בעיניים מלאות תדהמה ושוב החסרנו פעימה כשנוכחנו לגלות שהשיער של כולנו עמד והיה חרוך מעט.

לאחר מכן פשוט לקחנו כפיות והסתערנו על הפלא החדש.

***

בופ צ'וקולטה

חלום מתוק

הגורו טעמים שלנו תמיד לוקחים את העבודה איתם הביתה… ובעצם לכל מקום. הם אומרים שהחיפוש אחרי טעם מופלא אף פעם אינו נגמר, ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם לנוח על זרי הגלידה וממשיכים במסע החיפוש כל הזמן.

טוב נו, לא כל הזמן. הם גם הולכים לישון לפעמים…

אז היה גורו אחד, שבתקופה האחרונה עבד שעות ארוכות על כמה רעיונות, אבל שום דבר לא הרגיש לו נכון והשעה כבר הייתה ממש מאוחרת.

הוא קיווה לחשוב על הרעיונות גם בזמן השינה, לכן הכין לעצמו קפה מוקה קרמל, מרח על הרקות שלו קצת שוקולד (המרכיב האהוב עליו) ונרדם מיד. ואז הוא התחיל לחלום. הנה תיאור של מה שראה, כאשר סיפר לנו על החלום למחרת. כל מה שאתם עומדים לקרוא אמיתי לגמרי. או שלא.*

הוא עמד על חוף של אי בודד, מתח את בהונותיו והרגיש את גרגירי החול בין אצבעותיו. אבל זה ממש לא היה חול. כשהוא חפן מעט גרגירים בידיו, הוא גילה שאלה היו בעצם פתיתי פאדג’! הוא הסתובב והתבונן בגלי זהב-ברונזה המתקרבים ונשברים לאיטם אל החוף. הוא שאל את עצמו אם הוא חולם או שזה באמת ים של קרמל עם זרמי מוקה? ועכשיו הוא כבר ממש הרגיש רעב, אבל גם פחד. הוא עדיין היה תקוע על אי בודד ואף אחד לא יכול לחיות על פאדג’ ומוקה בלבד. ואז הוא שמע חבטה עזה מאחוריו. הוא הסתובב וגילה לתדהמתו שעוגיית שוקולד ענקית נפלה מהשמיים. מושלם! הוא דחף עוגייה אחת לים ולתוך גאות המוקה קרמל. לאחר מכן הוא מילא את כיסיו בפאדג’ ויצא אל הגלים, שמח וטוב לב.

כאשר התעורר מהשינה, הוא הלך ישר לעבוד על הטעם בום צ’וקולטה, שילוב מציל חיים.

אנחנו לא טוענים שלשוקולד יש כוחות-על, אבל אולי, אי אפשר לדעת.**

*טוב נו, ממש לא, בכלל לא. לא קרוב לזה אפילו.

**הערה של המחלקה המשפטית: ככל הנראה, לשוקולד אין כוחות-על.

***

בראוני באטר

בראוני פורץ דרך

דמיינו שאפיתם, חתכתם, טעמתם, ערבבתם וטבלתם בראוניס במשך כל השבוע. אתם יודעים שאתם על סף פריצת דרך קינוחית. אתם יכולים להרגיש את זה. אתם יכולים לטעום את זה! אבל משהו חסר, ואתם לא יודעים מה.

זהו סיפור על גורו טעמים שכל כך אהב בראוניס, עד שלא יכול היה לחשוב או לדבר על שום דבר אחר. התחלנו לראות אותו רק כאשר חלף על פנינו, ובלילת עוגיות יבשה הייתה דבוקה לסינרו. על פי השמועות הוא הפסיק לבוא לארוחות, הוא אפילו ישן במטבח, מכורבל על הרצפה, מגש בראוניס משמש לו ככרית, מכלי גלידה ריקים פזורים סביבו, והוא ממלמל על מתכונים מתוך חלום.

ביום שישי אחד כשכולם הלכו הביתה למשפחה ולחברים, הוא נשאר. “רק עוד ניסיון אחד” הוא לחש לעצמו ברעד כאשר הוציא מגש מהתנור. כאשר ערבב בלילה חדשה וחיכה שהבראוניס הטריים יתקררו, עיניו נעו הלוך ושוב בין הקערה למדף הקירור והמקפיא המלא בגלידה. הוא שמע את בטנו מקרקרת.

ואז משהו קרה. הכל היטשטש, בראוניס וגלידה, גלידה ובראוניס. הוא השתהה לרגע ובהה בבלילה.

העולם עצר מלכת, כך הוא תיאר זאת בפנינו מאוחר יותר. כאשר ליקק ברעבתנות את הבלילה מאצבעותיו, חייך התפשט על פניו. “זהו זה!” הוא קרא בקול רם שהרעיד את כל הכפיות במטבח. “זהו זה!!”

כאשר חזרנו למשרד ביום ראשון בבוקר, הוא היה שם, מגולח, לבוש בגדים נקייים, שיערו מסורק, וחיוך זורח על פניו – הוא החזיק בידיו פיינט של בראוני באטר קור, פריצת הדרך שעליה עמל כל כך קשה ושהעולם חיכה לה כל כך הרבה זמן.